אם אתה מקפיד על יין מספיק זמן תראה את אותו סיבוב ידני, תשמע את אותן התחזיות. שהדור האחרון לא שותה יין. יש להם יותר מדי חובות. היין התייקר מדי. עתיד היין נראה חשוך. ועוד ועוד.
אתה לא מאמין לי? לפני שני עשורים כתבתי טור על הנושא הזה ממש. באותה עת היה זה דור ה- X המיועד כהה (שהיה אז בשנות העשרים לחייהם ובתחילת שנות השלושים) שייצג את מותו הפוטנציאלי של היין. הם שתו בירה. להקשיב אז לחוקרי שוק - שתמיד מוכנים לחזות אפלוליות ואבדון - לא הייתה מעט תקווה. לג'נר-קסרס היה חוב בקולג 'שבקושי, אם בכלל, היו יכולים להרשות לעצמם לקנות בית. בירה הייתה יין זול היה יקר. היין נידון.
נשמע מוכר? בטח שכן. שמענו, מכמה משקיפי שוק, קיום קרוב לקראת דור המילניום, שרבים מהם נמצאים כעת בשנות השלושים לחייהם. גם להם יש חובות שגם הם לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בתים (אלא שלמעשה, הם מתחילים לקנות אותם בכל מקרה, על פי דיווח שפורסם לאחרונה ב וול סטריט ג'ורנל שכותרתו 'Millennials Kick-Start Market Market.')
נחש מה? אותם חוקרי שוק אומרים לנו שדור ה- X קונה כעת יין בשתי ידיים. ומה אתה חושב שהמילניאלס יעשו כשהם יראו הכנסה מסויימת? שלא כמו Gen-Xers לפניהם, הם כבר מזמן התעניינו ביין. אך ככל הנראה יינות קונבנציונליים ויקרים פחות אומצו לטובת יינות וזני ענבים פחות מוכרים (שהם פחות יקרים). אבל יינות מיינסטרים ויקרים יותר יקבלו בהכרח גם את הרגע שלהם. זה לא מעניין. בהשוואה לכל הדורות האמריקאים האחרים שקדמו להם, שתי קבוצות הדור הללו הן לא פחות ממביני טעם. התבונן בטעמם המתוחכם בקפה, בירה, ואפילו במריחואנה.
ליין משובח לא היה עתיד מבטיח כל כך, לא משנה מה מגישים שופטי הדין. תמיד יש תשומת לב וכסף שאפשר להשיג על ידי ניצול פחד. (נאום האבדון החביב עלי לאחרונה הוא שעמק נאפה וקסם היוקרה שלו ייעלמו כאשר דינוזאור ארנקי השומן 'בומרס' ימות.) אבל לעולם אל תפחד לעולם: יין משובח הוא לנצח.
זה שחצף מהגגות, צריך להכיר גם במשהו אחר: אמות מידה מסורתיות של יין משובח הן כמו Old Masters באמנות. הם נהדרים, שאין להם תחליף אפילו - אבל הם סופיים.
היינות המפורסמים שכולנו שמענו עליהם דומים כעת לחתיכות מוזיאליות. כמו באמנות הוותיקה, מעט מאוד אנשים באמת גרים איתם. ואלו שכן - אלה המסוגלים וגם מוכנים לקנות יינות כאלה בכמות מספקת, מרתפים אותם למספר השנים הדרוש ויוצקים אותם לעצמם ולאחרים ביד נדיבה - הם לא רק עשירים במיוחד אלא מעטים יחסית במספרם.
כמה אונקיות יש בבקבוק של 750 מ"ל
אנשים כאלה בהחלט נמצאים שם. העולם שופע עושר רב - ולא כל זה בידי בופונים. הבחנה בשתיית יין של אמצעים הינה מרובה מספיק כדי לתמוך במחירים גבוהים יותר ויותר עבור קומץ העילית של יינות אולד מאסטר. אבל הרוב הגדול של חובבי היין לא יכול להתחרות, וחבל יותר.
כל אלה מביאים אותי לשאלה: האם יש גרסאות יין חדשות של המאסטרים הישנים? התשובה היא כן מובהק - ולא. כן, יש מאסטרים חדשים עכשוויים, אם תרצו. באופן בלתי נמנע, חושבים במונחים של מפיקים ספציפיים, ממש כמו שמדברים על רמברנדט או טיציאן.
אבל דרך שימושית יותר היא להסתכל במקום זאת על התכונות שהופכות את המאסטר - ישן או חדש - לראוי לתשומת לבך וכן, לעיסוק. אלה היינות והמקומות שבהם חובב היין המילניום של ימינו, ללא קשר לגיל שהוא באמת, אמור למצוא שמחת יין משובח מודרני. לדוגמה:
האיכות של 'בורגונדי' אם יש גביע קדוש ביין מודרני, זה כל כך מעורפל, אני אדע-כשאני טועם אותו, שהוא איכשהו 'בורגונדי'. ' ההגדרה משתנה לכאורה עם כל טועם. אבל לרוב, אני חושב, יגידו שיין - יהיה אשר יהיה זן הענבים בפועל - הוא 'בורגונדי' כאשר הוא מציג טעם בלתי מוגדר של האתר, סוג מסוים של שקיפות טעם, ואיכשהו נותן לך תחושה של ייחודו.
יינות גדולים וכבדים מתוארים לעתים נדירות כ'בורגונדיות '. כזו עבור יינות שנסחרים בפירות עוצמתיים (תחשוב גרנאש). המאסטר הזקן הוא, אחרי הכל, בורגון עצמה, במיוחד חוף השנהב.
והמאסטרים החדשים? הייתי מציע את היינות הטובים ביותר מאזור ריביירה סאקרה בספרד (דרך ענב Mencía). היינות הטובים ביותר מהאזור המערבי ביותר של חוף סונומה בקליפורניה, הכוללים לא רק פינו נואר אלא גם סירה ושרדונה. הדבר נכון גם לגבי הרי סנטה קרוז.
כמו כן, פינו נואר מעמק המאל-אן-ארדה שבדרום אפריקה. שרדונה מחצי האי ניאגרה בקנדה ובעיקר מאזורי מחוז פרינס אדוארד. מיטב פינו נואר ממחוז צפון קנטרברי ומרכז אוטאגו שבניו זילנד. חלקם, אך לא כולם, בעמק ווילאמט עמק פימו נואר באורגון (חפשו מפיקים עם כרמים ישנים יותר הנטועים בכבדות עם שיבוט פומר).
אתה מקבל את התמונה. 'בורגונדי' נמצא כעת הרבה מעבר לבורגונדי עצמה.
האיכות של 'רון-נס' באופן מוזר, זה קל יותר מ'בורגונדי ', ולו מכיוון ש'רון-נס', שמסתובב עם סירה וגרנאש, סוחר יותר בשפע של טעמי פרי מאשר בפינו נואר שביר יותר.
בעוד שקוט-רוטי והרמיטאז 'הם המאסטרים הישנים הבלתי מעורערים, מספר המאסטרים החדשים שהם כמעט מוכשרים, אם לא באותה מידה, הוא מרשים. שיראז האוסטרלית (הקדנציה שלהם לסירה) בוודאי מתגאה במקום. מספר השיראזיות הסופרלטיביות שמגיעות מעמק בארוסה, עמק קלייר, היתקוט ומקלארן ואייל, בין מקומות אחרים, הוא מדהים.
בקליפורניה, סגל הסורות הטהורות ותערובות שונות מסוג רון (סירה / גרנאש / מורבד) באיכות יוצאת דופן של יריבות רון עולה לכאורה מדי שנה. ובל נשכח את גרנאש שאוהב את אזור פריוראט בספרד, בין מחוזות רבים אחרים.
האיכות של 'בורדו-נס' בואו נהיה כנים: בעשורים האחרונים בורדו האדומה הפכה לסגנון שונה לחלוטין מכל מה שהקטגוריה ייצרה לפני שנות השמונים. בורדו האדומים של ימינו הם בשלים, עשירים יותר, צפופים יותר, חזקים יותר, אלכוהוליים יותר וגם הומוגניים מתמיד בהיסטוריה הארוכה והמפוארת של האזור כאוצר של יין משובח.
האם יש לו יריבים? אתה יודע שזה כן. קברנה ומרלו - מעורבבים או לוקחים ישר - גדלים בכל מקום. נאפה וסונומה במיטבם לוקחים מושב אחורי לאף אחד ושום דבר בבורדו. אבל אל תשכח את אזור נהר מרגרט באוסטרליה, שיוצר תערובות בסגנון בורדו המעבירות את 'בורדו-נס' המסורתי יותר אפילו מבורדו עצמה.
אלה רק כמה מן המאסטרים הישנים שכעת אין להם רק יריבים חדשים אלא שווים אמיתיים שהם - או בקרוב יהיו - מאסטרים חדשים שאין עליהם עוררין.
אין ספק שיש יינות ומחוזות אחרים - רבים אחרים - שמעבירים את האיכות והתכונות הנדרשות כדי להצליח במה שכולנו מכירים כמאסטרים הישנים. אני אשאיר לך לבצע מועמדות משלך.