ג'יאדה דה לורנטיס הפכה לכוכבת מסיבית בתכניות רשת מזון כמו איטלקי יומיומי ו ג'יאדה בבית , אך רק בשנת 2014 זכה פרס אמי ו ניו יורק טיימס מחברת ספרי הבישול הנמכרת ביותר פתחה את המסעדה הראשונה שלה, יַרקָן , במלון קרומוול בלאס וגאס. וגאס היא עיירה עם אולי יותר כוח כוכב קולינרי מכל אחד אחר כך שדה לורנטיס ידע מההתחלה כי המסעדה הנושאת את שמה תצטרך לספק איכות על הצלחת - ובכוס - כדי להצליח ברצועה.
ככאלה, ג'יאדה מספקת לא רק יעד לחובבי האוכל והאוהדים, אלא גם מקום לחופשים לחפש בו, עם רשימת יינות עטורת פרס 'Best of the Award of the Excellence' המציע 500 מבחר המשתרך על מצרכים קליפורניים ומבחר איטלקי הרפתקני יותר. המטבח החתימה של דה לורנטיס באיטליה פוגש את קליפורניה - ועוד שפע של אפשרויות התפשטות בסגנון וגאס . הסומלייה הראשי ג'יימס ברמנר, בוגר המסעדות בלאס וגאס בראדלי אוגדן בארמון סיזרס ולייקסייד בווין, מנווט את המרתף.
דה לורנטיס ידיים מלאות בקריירת הטלוויזיה שלה, באוסף ספרי הבישול ההולך ומתרחב שלה קונספט מסעדה חדש בעבודה. היא וברמנר שוחחו עם עוזרת המערכת לקסי וויליאמס על זיווג יין למנות החתימה של השף, וכמה רגעי יין גדולים הם לעתים קרובות יותר מאשר רק מה שנמצא בכוס שלך.
באדיבות סומלייה ראש ג'יאדה ג'יימס ברמנר וג'יאדה דה לורנטיס צופה יין: איך הסתבכת בעולם המסעדנות?
ג'יאדה דה לורנטיס: אוכל מאוד משובץ בהיסטוריה המשפחתית שלי. משפחת סבי הייתה בבעלות בית חרושת לפסטה בנאפולי במהלך מלחמת העולם השנייה. ואז, אחרי זה, סבי [דינו דה לורנטיס] בסופו של דבר הפך למפיק סרטים, אבל בתוך כל מה שעדיין כל כך אהב אוכל. אז הוא פתח את חנויות הגורמה הקטנות האלה בבוורלי הילס וניו יורק שנקראו DDL Foodshow, ובקומה העליונה הייתה מסעדה קטנה, שם הכין את המתכון של אמו לפסטה, לרטבים ולכל הג'אז הזה. הייתי בין 10 ל -12 כשכל זה ירד, והלכתי לשם אחרי הלימודים. פשוט התאהבתי בכל הסצנה, ובאמת, אז הבנתי לראשונה שזה העולם שאני רוצה להיות בו.
אחרי שסיימתי את הלימודים ולמדתי בקולג ', בסופו של דבר למדתי בבית ספר לקולינריה. ואני פשוט נפלתי לעניין הטלוויזיה. ואז לפני כחמש [בערך] שנים אנשים התחילו לפנות אלי למסעדות. אחרי שראיתי הרבה מקומות לאורך השנים בלאס וגאס, התאהבתי במרחב [בקרומוול]. קפצתי על זה, והגעתי לבנות מסעדה מאפס. לא הרבה אנשים יכולים לומר שהם עשו זאת בווגאס.
ג'יימס ברמנר: אני עובד מול הבית במסעדות כבר 27 שנה. זה היה משהו שהייתי אמור לעשות רק עד שעברתי את המכללה וקיבלתי 'עבודה אמיתית', אם תרצו. אני סומלייה ברצועה בערך 10 שנים, אבל התעניינתי ביין אולי לפני כ- 17 שנה. אני חושב שזו העבודה הכי כיפית שיש לך. המלצר יבוא ונדבר על המבצעים, אולי אתה רוצה את המנהל כשהדברים לא הולכים בדרך שלך, אבל כולם שמחים לראות מישהו מביא להם יין.
WS: מה הזיווג האהוב עליך על יין ואוכל במסעדה?
אלוקים: ספגטי הלימון שלי הפך למעין סימן ההיכר שלי שאני מוכר למעלה ממיליון ספגטי לימון בשנה. זה היה קצת יותר מסובך להבין - אתה יודע, מה אנחנו רוצים לשרת עם זה? התמקמנו על ורמנטינו, שהוא נחמד והדרים. זה סוג של יין לבן קל יותר ויבש יותר, שלא נראה לי שאמריקנים רבים ישקלו לשתות עם ספגטי לימון.
JB: אחד מה- go-to הקלאסיים שלי חייב להיות פקורינו אל טרטופו ושאבלי. לפקורינו אל טרטופו יש משחת כמהין שעוברת על גבי הגבינה, ואני יודע הרבה פעמים כשאנשים חושבים על פטריות וכמהין, הם חושבים שבורגונדי אדומה כרגיל. אבל מבחינתי, שאבלי, עם מינרליות הגיר הכבדה, החומצה החדה שלו, הוא זיווג כל כך נקי של אוכל ויין, במיוחד בתחילת הארוחה.
WS: מה הפילוסופיה הגדולה שלך לגבי איך יין צריך להיות חלק מחוויית המסעדה?
אלוקים: אני חושב שכשאנשים רואים אוכל איטלקי, הם חושבים על יין. הם פשוט הולכים יד ביד כל כך טוב. אז רציתי לוודא שיש לנו תיק יינות מגוון. ולמרות שבישול, כן, אני משלב יין, מעולם לא עשיתי את זה בקנה מידה גדול כמו שהוא בווגאס. לא היו לי הרבה אנשי מקצוע שאמרו לי 'זה מה שהכי עובד עם זה'. פשוט טעמתי והחלטתי בעצמי מה הכי טעים ומה מדגיש את האוכל. אני חושב שזה באמת חשוב. ועכשיו יש לי את המותרות של ג'ימי להדריך אותי בכיוון הנכון.
JB: [הרשימה שלנו] היא כ -40% איטלקים, 40% קליפורניה ו -20% צרפתים. בווגאס, באופן כללי, השוק מונע מאוד בקליפורניה. אנו מקבלים חלק מהקהל האיטלקי-סקרן - אנשים שבדרך כלל שותים מוניות אך הם רוצים לנסות משהו איטלקי. אז יש לי את יינות השער האלה: אמרונס מוונטו או קננאו מסרדיניה. סגנונות מתונים עוד יותר [כמו] טוסקנים סופר - דבר שלא מוציא אותם לחלוטין מאזורי הנוחות שלהם.
יין הוא דבר אישי לאנשים. אין שום דבר נכון או לא נכון לשתות. זה כמו לשאול אנשים מה המכונית הכי טובה שאתה יכול לקנות. כולם יחפשו משהו אחר כולם יאהבו משהו אחר בקשר אליו. אין לי שום יומרה כשזה מגיע לזה. כל עוד אנשים שותים יין, זה מה שמשמח אותי.
WS: האם אי פעם היו לך רגעי 'א-הא' של יין?
JB: אני חושב שמבחינתי זה בהחלט 2001 רוברט גרופייר בונס מארס, ידיים למטה. היה לי את היין הזה כאשר 01 'היה הבציר הנוכחי, אז אני אצא עם עצמי קצת. זה היה אחד מאותם רגעים שהייתי כמו, 'וואו, אני אשתה את בורגון לנצח.' ואז הבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לשתות את בורגון לנצח [צוחק].
אלוקים: זו כל החבילה. זו לא רק כוס היין, אלא איפה שותים אותה, איך שותים אותה, עם מי ועם מה. אתה יכול ללכת למסעדה נהדרת, אך אם האווירה חזקה מדי או שהיא בהירה מדי או אם המושבים לא נוחים, אתה תמיד תזכור איך זה לא ממש היה הרגע שחיפשת. יין הוא חלק מאותה חוויה. ואני מקווה שזה מה שאנחנו עושים בג'יאדה: תן את כל החבילה. זה לא רק האוכל, זה לא רק האווירה, זה לא רק השירות, זה לא רק היין. הכל ביחד. ואני חושב שלפעמים אותם רגעים של 'אה-הא' קורים בגלל שכל זה התחבר כל כך יפה.